יומנה של אמא

בעלי ואני החלטנו לעזוב את הארץ, ולעבור לארצו - ספרד. מסיבות רבות זה היה קשה מדי עבורי והגדולה מביניהם היא להשאיר את בני בארץ.

בתור חובבת אמנות אני לוקחת את הבן שלי, שיכונה להלן הגוזל (למרות שהוא כבר בן 10) לכל תערוכה מעניינת שאני יכולה למצוא. טוב – לא לכל, אבל בהחלט לא נרתעת אפילו לנסוע לכל מיני מקומות שונים ומרוחקים (ואני שונאת לנהוג) כדי שאוכל לראות בעצמי ולהראות לו דברים שווים.

אתמול החלטתי לנשום, בדרך כלל היום נפתח ונגמר באותה נשימה, קמים בבוקר ובערב נרדמים בסלון כאילו הייתה סופת הוריקן בבית, אבל אתמול נשמתי, שניה לפני שנכנסתי לקחת את הילדה מחמותי, כן כן נשמתי ועוד פעם,

ישנן נשים רבות המתלוננות על כך שבני הזוג שלהן לא משתתפים בעבודות הבית, ולא יכולים להישאר לבד עם הילדים כדי שהן, הנשים, יוכלו להנות מקצת זמן פנוי לעצמן.

לעזאזל עם כל הדברים האלה! אני הולכת לישון! היו לי המון דברים לעשות! היו לי כלים מלוכלכים, הייתה לי כביסה יבשה להוריד ולקפל, ועוד כמה דברים לעשות.

מכירים את ההורים האלה שכל הזמן משוויצים כמה חכמים ומוכשרים הילדים שלהם? . או את אלה שמדברים על הזמן על כמה הם הורים משקיענים? (בדרך כלל אלה אותם ההורים).

אח חדש בעצם מערבב את הקלפים מחדש. השינוי משפיע על כל בני הבית, על האחים וגם על ההורים. אז אמא יקרה, זכרי שאת הכי טובה שאת יודעת, כנסי וגלי בעצמך.

אילו אנשים אנו רוצים להיות והחשוב אולי מכל, מה מכל זה נעביר הלאה לילדנו, האם את מה שקיבלנו או בעצם את ההפוך לגמרי?האם אנו אוהבים את האדם שאנחנו?

הנה התחילה לה שנת הלימודים, והורים רבים מתלוננים שהם צריכים לנדנד לילדים שלהם לעשות את שיעורי הבית שלהם .להזכיר להם בלי סוף ,ולפעמים אפילו לשחד אותם או לאיים בעונש כדי שיעשו זאת. הם מתלוננים על כמה זה מתיש ואני אומרת - אין לכם את מי להאשים חוץ מאת עצמכם.

מדובר בגברת קטנה בת שנה ו-10 חודשים שמתחילה לעשות את צעדיה לעבר העולם העצמאי. כבר יודעת טוב מאוד מה היא רוצה ובודקת ומותחת את הגבולות: "אני רוצה", "אני לבד", " זה שלי" ועוד...מוכר לכם?....

מה שאני עושה עם הילדים שלי, זה ללמד אותם לראות את הדברים הקטנים האלה. אני מנסה להרגיל אותם לצורת המחשבה הזו כבר מהילדות, כדי שבמהלך החיים זה יבוא להם בקלות. והם יגדלו להיות אנשים מאושרים.