וכשהיה צריך לישון הלכה למיטה בלי לבכות, הניחה את הראש על הכרית ואמרה לי "אמא אני עייפה תשירי לי שיר" ותוך 2 דקות נרדמה לצלילי "דני גיבור" ששרתי לה תוך כדי ליטוף הראש הקטן.
מאת: חופית שער
אתמול החלטתי לנשום, בדרך כלל היום נפתח ונגמר באותה נשימה, קמים בבוקר ובערב נרדמים בסלון כאילו הייתה סופת הוריקן בבית, אבל אתמול נשמתי, שניה לפני שנכנסתי לקחת את הילדה מחמותי, כן כן נשמתי ועוד פעם, משכנעת את עצמי שזה תחילת היום ולא כמעט סופו. תחילת היום להיות עם הילדה, לחבק אותה, לנשום אותה, לשמוע אותה, ובשעה וחצי שנשארו עד שהיא תלך לישון להיות רק איתה. כי לה זה לא משנה שהיה לי יום
עמוס בעבודה ולה זה לא משנה שאני טרודה בחשבונות, בעייפות שלי, במטלות הבית.
אז נשמתי, הורדתי מעלי את היום שעבר.
היום הבנתי שאתמול גם לא כעסתי, לא כעסתי על זה שהיא לא רוצה להוריד בגדים לבד
למרות שהיא בהחלט יכולה, ולא כעסתי על זה שהתעכבנו במדרגות למרות שהחזקתי
שקיות כבדות ביד (שלוש קומות בלי מעלית), ולא כעסתי על זה שצחצוח השיניים נהייה
סאגה של עשרים דקות, פשוט נשמתי, וכשקצת התעצבנה או בכתה שאלתי אותה:
"התגעגעת אלי? כי אני מאד התגעגעתי.." ומתוך הבכי שלה (על הצחצוח שיניים), הסתכלה
עלי בעיניים החומות והגדולות שלה ורק הנהנה, והפסיקה לבכות וביקשה חיבוק ואמרה לי
"אמא אני רוצה רק אותך". גם אני יפה שלי, גם אני.
וכשהיה צריך לישון הלכה למיטה בלי לבכות, הניחה את הראש על הכרית ואמרה לי "אמא
אני עייפה תשירי לי שיר" ותוך 2 דקות נרדמה לצלילי "דני גיבור" ששרתי לה תוך כדי ליטוף
הראש הקטן.
והשעה רק 20:15 והערב נראה לי פתאום ארוך, כי אין בכי ואין ריבים או שכנועים מיותרים,
ופתאום הבית נהיה שקט כל כך מוקדם.
וואו מה אעשה עם כל הזמן שנשאר לי, קודם כל אנשום, אתקלח, אוכל, אחרי זה אכין לי כוס
קפה מול הטלוויזיה ואחכה עם איזו סדרה טובה לבעל שיחזור מהלימודים.
ואז לנשום ביחד
אם אהבתם, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בעמוד הפייסבוק:
