ו'- ויתורים

[vc_row][vc_column][vc_custom_heading source="post_title" font_container="tag:h1|text_align:right" use_theme_fonts="yes" el_class="titelh1"][porto_block id="6734234" name="אב-הורות"][vc_row_inner][vc_column_inner width="1/6" is_sticky="yes" sticky_min_width="767" sticky_top="110" sticky_bottom="0"][vc_raw_html]JTNDZGl2JTIwY2xhc3MlM0QlMjJ3ZWVrTmF2JTIyJTNFJTBBJTNDc3BhbiUyMGNsYXNzJTNEJTIyd2VlayUyMiUzRSVENyU5NCVENyU5NSVENyVBOCVENyU5NSVENyVBQSUyMCVENyU5MSVENyU5MCVENyU5NSVENyVBQSUzQyUyRnNwYW4lM0UlMjAlM0NzcGFuJTIwY2xhc3MlM0QlMjJjZW50ZXJXcmFwcGVyJTIyJTNFJTIwJTNDYSUyMGhyZWYlM0QlMjIlMkYlMjVENyUyNTk0JTI1RDclMjVBOCUyNUQ3JTI1OTklMjVENyUyNTk1JTI1RDclMjU5Ri0lMjVENyUyNTk1JTI1RDclMjU5QyUyNUQ3JTI1OTklMjVENyUyNTkzJTI1RDclMjU5NCUyRiUyNUQ3JTI1QTklMjVENyUyNTkxJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1QTIlMjVENyUyNTk1JTI1RDclMjVBQS0lMjVENyUyNTk0JTI1RDclMjVBOCUyNUQ3JTI1OTklMjVENyUyNTk1JTI1RDclMjU5RiUyRiUyNUQ3JTI1QTklMjVENyUyNTkxJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1QTItNyUyRiUyMiUyMGNsYXNzJTNEJTIybmF2SXRlbSUyMHByZXZXZWVrJTIyJTIwZGF0YS13ZWVrLW51bWJlciUzRCUyMiVENyU5MSVENyVCMyUyMiUzRSVENyU5NCVENyU5NSVENyVBOCVENyU5NSVENyVBQSUyMCVENyU5MSVENyU5MCVENyU5NSVENyVBQSUyMCVENyU5MSVENyVCMyUzQyUyRmElM0UlMjAlM0NzcGFuJTIwY2xhc3MlM0QlMjJuYXZJdGVtJTIwY3VycmVudFdlZWslMjIlMjBkYXRhLXdlZWstbnVtYmVyJTNEJTIyJUQ3JTkyJUQ3JUIzJTIyJTNFJUQ3JTk0JUQ3JTk1JUQ3JUE4JUQ3JTk1JUQ3JUFBJTIwJUQ3JTkxJUQ3JTkwJUQ3JTk1JUQ3JUFBJTIwJUQ3JTkyJUQ3JUIzJTNDJTJGc3BhbiUzRSUyMCUzQ2ElMjBocmVmJTNEJTIyJTJGJTI1RDclMjU5NCUyNUQ3JTI1QTglMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUYtJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUMlMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5MyUyNUQ3JTI1OTQlMkYlMjVENyUyNUE5JTI1RDclMjU5MSUyNUQ3JTI1OTUlMjVENyUyNUEyJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1QUEtJTI1RDclMjU5NCUyNUQ3JTI1QTglMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUYlMkYlMjVENyUyNUE5JTI1RDclMjU5MSUyNUQ3JTI1OTUlMjVENyUyNUEyLTklMkYlMjIlMjBjbGFzcyUzRCUyMm5hdkl0ZW0lMjBuZXh0V2VlayUyMiUyMGRhdGEtd2Vlay1udW1iZXIlM0QlMjIlRDclOTMlRDclQjMlMjIlM0UlRDclOTQlRDclOTUlRDclQTglRDclOTUlRDclQUElMjAlRDclOTElRDclOTAlRDclOTUlRDclQUElMjAlRDclOTMlRDclQjMlM0MlMkZhJTNFJTIwJTNDJTJGc3BhbiUzRSUyMCUzQ2ElMjBocmVmJTNEJTIyJTJGJTI1RDclMjU5NCUyNUQ3JTI1QTglMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUYtJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUMlMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5MyUyNUQ3JTI1OTQlMkYlMjVENyUyNUE5JTI1RDclMjU5MSUyNUQ3JTI1OTUlMjVENyUyNUEyJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1QUEtJTI1RDclMjU5NCUyNUQ3JTI1QTglMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUYlMkYlMjIlMjBjbGFzcyUzRCUyMnNlZUFsbCUyMiUyMGRhdGEtdGV4dCUzRCUyMkFsbCUyMiUzRSVENyU5QiVENyU5QyUyMCVENyU5NCVENyU5MCVENyU5NSVENyVBQSVENyU5OSVENyU5NSVENyVBQSUzQyUyRmElM0UlM0MlMkZkaXYlM0U=[/vc_raw_html][vc_empty_space][porto_block id="232" name="שמות"][/vc_column_inner][vc_column_inner width="5/6" el_id="tbnames"][vc_column_text]האות ו' מאתגרת… אבל לא ויתרתי. בואו נדבר רגע על ויתורים:
מכירים את המשפט "למה אני צריך לוותר לה?" ואת אחיו "אוווף, זה לא פייר! אני תמיד מוותר!"
ככה זה אצל הילדים, נכון? תתפלאו, אבל גם הרבה הורים אומרים "כל הזמן אנחנו צריכים לוותר לו" או "תמיד היא מתעקשת, עד שבסוף אני מוותר". בד"כ זו אמירה כועסת, מתוסכלת, אפילו כאובה… ולא משנה אם מדובר פה בבת שלוש או בן חמש עשרה.
אז בואו נסתכל קצת על עניין הויתורים. 
קודם כל, כשאנחנו אומרים (בכעס מסוים, בואו נודה…) "שאני אוותר???" או "היא רק בת ארבע וכבר צריך לוותר לה כל הזמן?" המילה ויתור נשמעת כמו כניעה. היה מאבק, מלחמה, ומי שוויתר הפסיד. פראייר. חלש. יש צד חזק שקובע וצד חלש שנכנע.

אז זהו, שלא…
כולנו לומדים עם הזמן (וגם החיים מלמדים אותנו) איך טוב לנו להתנהל. יש בינינו עקשנים יותר, גמישים יותר, יש שמתנהלים בנחת ויש שרגישים וכועסים. מה שבטוח, זה שכולנו מבינים עם הזמן שצריך לפחות קצת גמישות: לא תמיד אני קובעת, ולפעמים עדיף ללכת בדרכם של אחרים – כדי לנסות, כדי לתת הרגשה טובה, כדי שיהיו פתוחים ללכת בדרכי בפעם אחרת או סתם כדי לנוח מהחלטות…
ולא כל גילוי גמישות הוא מיד "וויתור". נכון? ככה זה בחיים…
אז גם עם הילדים. לא כל ויתור הוא כניעה, לא כל קביעה שקבעתי היא ניצחון.
ובכל זאת, תאמרו – לא צריך לוותר להם כל הזמן! מסכימה. לנו יש את ניסיון החיים ושיקול הדעת שלהם עדיין אין, וגם – שילמדו קצת…
אבל מה החכמה? כמו תמיד, לחשוב מראש. "רפואה מונעת", מכירים?
הנה הצעה: שחקו במשחק ה"רמזור" עם עצמכם (ומומלץ גם עם בן/בת הזוג, לא לשכוח, עוד מישהו "משחק" בבית הזה…)
מה ש"אדום" – אני ההורה מחליט, זה חשוב לי ואני לא מתגמש.
מה ש"ירוק" – הילד מחליט, והנה משהו שאני לא צריכה לוותר בו (כי זה שלו, כן? לא להיכנס לו בהחלטות!) 
ומה ש"צהוב"- פתוח לדיון. אבל באמת! בוא נציג טיעונים, נראה מה משמעותי יותר למי… וכן, גם טיעונים של בן חמש הם טיעונים. וכשיש דיון אמיתי, כזה שכל אחד רואה בו גם את הצרכים, הרצונות והרגשות  של האחר, אז אין מנצחים ומפסידים, אין מחליטים ומוותרים. יש מקשיבים, מתחשבים ולפעמים מתגמשים. 
ואתם יודעים מה? ה"צהוב" הזה הוא הכי win-win (גם זה בו'!). 
כי אם דעתי היא זו שהתקבלה, היא התקבלה בצורה מכבדת, נתתי אפשרות לדיון (ולקטנים – צמצמתי את הסיכוי למופע בכי והשתטחויות…). ואם דעתו של הילד התקבלה – אז בכלל טוב! הילד זכה לתחושה של "סומכים עלי" ו"מתחשבים בי" (רצינו לגדל תחושת מסוגלות? ככה זה עובד…), ללמידה והתנסות בהקשבה,

חשיבה משותפת ושיתוף פעולה.
ואנחנו? יכולים להתגאות בילד שלנו – שהעלה רעיון טוב, פתר בעיה, לקח החלטה, נימק והסביר (בהתאם לגילו) ועמד על שלו (רצינו ילד שעומד על שלו? אז זה יקרה לפעמים גם מולנו…) 
אז כשמסתכלים על זה ככה – כשאנחנו מתגמשים, ונותנים דוגמה איך להתגמש, וחושבים על מה להתעקש ועל מה לא, ומלמדים את הילד לחשוב על מה להתעקש ועל מה לא, אז ה"ויתור" הוא לא כזה נורא, נכון?
אפשר להירגע.
והלוואי שכולנו נדע להתגמש כשצריך, לעמוד על שלנו כשצריך, ובעיקר – להבדיל בין השניים…

ועוד דברים ו-רבלים בו' של הורות: ויכוח, ועד הורים, וירוסים, מישהו הציע לי "ואליום", ו…
מה עוד? מוזמנים להוסיף, להביע דעתכם, לשאול שאלות, ולתרום תובנות. מחכה לקרוא![/vc_column_text][vc_separator color="custom" style="solid" show_icon="yes" accent_color="#f7f7f7"][vc_column_text]רוצים להצטרף אלי לדרך של שיתוף פעולה בין הורים לילדים, סמכות הורית מיטיבה ויחסים טובים?
מוזמנים לעמוד שלי ענת מישורי דרעי – הנחיית הורים , בחרו את הדרך שמתאימה לכם – סדנת הורות קבוצתית, מפגשים אישיים בקליניקה או בסקייפ, וצרו איתי קשר.
ענת מישורי-דרעי – הנחיית הורים, 050-5263693[/vc_column_text][/vc_column_inner][/vc_row_inner][vc_empty_space height="64px"][/vc_column][/vc_row]