אני שומעת הרבה פעמים מהורים, "אנחנו לא מסוגלים לתת להם ללכת לישון בלי אוכל, ולכן עושים הכל כדאי שיאכלו, גם אם זה אומר שנאכיל אותם, והם כבר גדולים"

כל אחת וכל זוג חווה זאת בצורה שונה, חלקנו זורחות ופורחות בהריון, אוהבות את גופינו ומרגישות בשיא הבריאות והיופי. וחלקנו פחות. מרגישות פחות יפות, אוהבות את

בעבר היה מאוד ברור לכולם שככה מחנכים ילדים. שיטת המקל והגזר. זה עובד טוב באילוף סוסים וכלבים, למה לא נעשה את זה גם לבני אדם? אבל זה לא מרגיש כל כך נכון.

עלייה מתמשכת במספר הגירושים, הפכה את המשפחות ה"מורכבות", כלומר אלה בהן עבור לפחות אחד מבני הזוג מדובר בקשר פרק ב' עם ילדים מקשר קודם, לרווחות עד מאוד.

אתמול נשברתי ובכיתי. "אני אמא מחורבנת! למה עשיתי כל הילדים האלה ?! אני לא טובה בזה! ". הרבה פעמים אני מרגישה כך. אני מרגישה שההורות לא בשבילי. כל כך הרבה אחריות, בעוד שאני אדם ילדותי כל כך. כל כך מעט חופש וזמן לעצמי. אני צריכה להשקיע זמן ומאמץ על דברים שלא ממש בא לי לעשות, בזמן שאין לי זמן לעשות את הדברים שאני כן רוצה (כמו לשבת בשקט בשירותים ...). זה מתיש.

יחסי אמון הם דבר יקר ערך. כולנו רוצים שהילדים שלנו ירגישו בנוח לפנות אלינו כשקשה להם, לשתף אותנו במה שעובר עליהם. שירגישו בטוחים ושלא יצטרכו להסתיר אף חלק.

כנראה שבמקרה הטוב הם מעקמים פרצוף וברע בוכים וצורחים לזמן שנראה כמו נצח !! כהורים זה ממש מתסכל. אתם לא יכולים להרשות הכל לילדים, זה דיי ברור. ועדיין, הידיעה שכשנגיד לא העולם כולו יחרב עליכם ותאלצו להתמודד עם בכי שאין לו סוף - ממש מרתיעה ולפעמים עלולה אפילו למנוע מאיתנו לסרב גם אם מדובר בעקרון שחשוב לנו מאוד.