בעבר היה מאוד ברור לכולם שככה מחנכים ילדים. שיטת המקל והגזר. זה עובד טוב באילוף סוסים וכלבים, למה לא נעשה את זה גם לבני אדם? אבל זה לא מרגיש כל כך נכון.

עולות המון שאלות, תהיות, מחשבות שלא תמיד התשובות אליהם מגיעות בזמן אמת, לעיתים זה קורה בדיעבד. אז איך מתמודדים? למה חשוב לשים לב?

משפטים כאלו תופסים את תשומת הלב שלנו ומפעילים אותנו באופן מידי. לא משנה במה אנו עסוקים - נעזוב הכל ונתפנה לדבר עם הילד על תחושת הקיפוח שהוא מתאר.

אתמול נשברתי ובכיתי. "אני אמא מחורבנת! למה עשיתי כל הילדים האלה ?! אני לא טובה בזה! ". הרבה פעמים אני מרגישה כך. אני מרגישה שההורות לא בשבילי. כל כך הרבה אחריות, בעוד שאני אדם ילדותי כל כך. כל כך מעט חופש וזמן לעצמי. אני צריכה להשקיע זמן ומאמץ על דברים שלא ממש בא לי לעשות, בזמן שאין לי זמן לעשות את הדברים שאני כן רוצה (כמו לשבת בשקט בשירותים ...). זה מתיש.

ילדים מרגיזים אותנו. הרבה פעמים. כל יום. לפעמים זה משהו שהם עושים, לפעמים זה משהו שהם לא עושים. יש מצבים בהם הם לא רוצים להקשיב לנו. או לפעמים אפילו יותר גרוע - הם עושים דווקא. הם בודקים כל הזמן את הגבולות שלנו.

אילו אנשים אנו רוצים להיות והחשוב אולי מכל, מה מכל זה נעביר הלאה לילדנו, האם את מה שקיבלנו או בעצם את ההפוך לגמרי?האם אנו אוהבים את האדם שאנחנו?

עלייה מתמשכת במספר הגירושים, הפכה את המשפחות ה"מורכבות", כלומר אלה בהן עבור לפחות אחד מבני הזוג מדובר בקשר פרק ב' עם ילדים מקשר קודם, לרווחות עד מאוד.