לעיתים קרובות משפטים כאלו תופסים את תשומת הלב שלנו ומפעילים אותנו באופן מידי. לא משנה במה אנו עסוקים באותו רגע- נעזוב הכל ונתפנה לדבר עם הילד על תחושת הקיפוח שהוא מתאר.
מאת: מירב קליינמן מירבית – שפה שיוצרת משפחה מכילה
דחיית סיפוקים היא היכולת לחכות את משך הזמן הנדרש על מנת להשיג סיפוק זה או אחר.
היכולת הזו מתפתחת בהתאמה ליכולתו הרגשית של הילד. כמו רוב הכישורים גם יכולת זו תתפתח מעצמה אם לא נפריע לה, אך בשונה ממיומנויות אחרות- זוהי יכולת שאנו יכולים ונוטים להרוס בקלות.
כשילד מתקשה לדחות סיפוק מסוים, לרוב הוא יבטא את הקושי באופן שמפר את השקט- בבכי ובצעקות. לא פעם אנו ממהרים להביא לילד את הדבר אותו הוא רוצה על מנת לחסוך לו ולנו את ההתמודדות עם הקושי. הבעיה היא שבדומה לתינוק שילמד להתהפך רק אם נאפשר לו לשכב על הבטן ולנסות, כך גם הילד ילמד לדחות סיפוקים רק אם לא נאפשר לו לפגוש את התסכול ולהתמודד אתו.
כשהילד חווה קושי עם ההמתנה ודחיית הסיפוק, התפקיד שלנו הוא לתווך את התהליך מבחינה רגשית ולתת כלים להתמודדות.
אחד הכלים החשובים ביותר הוא לספק לילד הסבר, באופן הברור והמוחשי ביותר, עד מתי הוא צריך להמתין. בנושא זה חשוב לזכור שעד גיל שש כל מושגי הזמן אינם מובנים ממש לילדים. האמירות "5 דקות/ מחר /בשבוע הבא" אינן אומרות להם כלום.
לכן חשוב להישען על אמצעים מוחשיים אחרים- אני אבוא לשחק אתך כשאסיים לשתות קפה/ תוכל לראות סרט כשבחוץ יהיה חושך, וכדו'. ניתן להשתמש בשעון מחוגים ומדבקה ולהראות לילדים- כשהמחוג הגדול יגיע לכאן אז… לפרקי זמן ארוכים יותר (מחר, בשבוע הבא, ביולי) רצוי להשתמש בלוח שנה ולהראות בדפים- "כאן יהיה לך יום הולדת" ,"פה ניסע לטיול" וכדו'.
התיווך הרגשי הוא בעצם לתאר במילים את ההרגשה שמלווה את הילד בזמן ההמתנה- "מתסכל שצריך לחכות", "קשה לך כשאמא שותה הרבה זמן את הקפה שלה"… בנוסף, מאוד טוב להצטרף לחוויה של הילדים ולדבר בהלוואי ש…- "הלוואי שהיה אפשר שהפיצה תקפוץ לבית בשנייה שאנחנו רעבים".
חשוב מאוד להקפיד ללמד את הילד להביע את הקושי במילים ולא בבכי וצעקות. את ההרגל הזה טוב להקנות ממש מהימים הראשונים. איך? בכל פעם שהתינוק בוכה אנו מלווים את המענה לבכי במלל- "אני שומע שאתה רעב, אתה אומר לי- אבא, אני רעב".
במידה שיש זמן המתנה נלווה את ההמתנה במלל קשוב, מסביר ומרגיע- "אני יודעת שאתה רעב, אני שומעת. אני נוהגת עכשיו, וברגע שאוכל לעצור אביא לך אוכל". זה נכון שהמילים לא ירגיעו באופן מיידי, אבל הם ילמדו את הילד לסמוך על קולו של המבוגר, ועם הזמן להקשיב, להבין ולהגיב במילים.
מהרגע שילד מצליח לומר אפילו מילה אחת שעוזרת לו לבטא את הצורך שלו, עודדו אותו להשתמש במילה ורק אז להביא לו את מבוקשו.
לילדים שכבר התרגלו לקבל את מבוקשם ע"י צעקות ובכי, פשוט אמרו "אני לא שומע/ת בכי וצעקות. מי שרוצה ממני משהו צריך לומר לי בקול נעים". הדגימו איך עושים זאת פעם-פעמיים, ובאמת אל תגיבו לדרישה עד שהילד ימצא את היכולת לומר בקול הנכון את מבוקשו.
בכל פעם שנוצר מצב בו הילדים נאלצים להמתין למשהו ואתם רואים את הקושי שלהם ומרגישים תסכול, התבוננו בזה כעל הזדמנות ללוות, לחבק, להכיל וללמד איך להתמודד. השאירו רגשות האשם בצד והתמקדו בלהיות שם בשבילם.
בהצלחה!
אם אהבתם, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בעמוד הפייסבוק.
מורת שפה ותיקשורת | מאמנת אישית לילדים ומבוגרים
