[vc_row][vc_column][vc_custom_heading source="post_title" font_container="tag:h1|text_align:right" use_theme_fonts="yes" el_class="titelh1"][vc_column_text]מכירים את המשפט "את מפנקת אותו יותר מדי"? או "מספיק לפנק, שהיא לא תתרגל!"
מעניין… כי כולנו אוהבים להתפנק, אז למה לא? מה זה בכלל "להתפנק"?
אני היום מפנקת במחשבות על פינוק.
שתי משמעויות שונות למילה "פינוק" (כן, גם במילון. מוזמנים לבדוק אותי).
משמעות ראשונה קשורה בכיף ועונג. כלומר: חיבוק, אהבה, מבט, אמירה, מחוות קטנות… כל דבר שגורם הנאה, ושאומר לילד שלי: "אני אוהב אותך, כיף לי לשמח אותך". כאן, בעיני, אי אפשר להגזים… תהנו מזה (כל עוד, כמובן, אנחנו באמת גורמים הנאה… לא בכל גיל חיבוק לפני כולם נחשב כיף גדול).
אבל המשמעות השנייה של פינוק, היא "וותרנות יתרה". ובהגדרה האדלריאנית – "מתן שירותים מיותרים", כלומר – עשייה קבועה בעבור הילד של דברים שהוא בהחלט לעשות מסוגל בעצמו.
הילד יכול לקום בעצמו ולקחת מים, להביא ספר או להתלבש, ואנחנו בכל זאת עושים זאת בשבילו כשהוא רק מבקש. ואח"כ – הילד רב עם חבר? אנחנו מתקשרים לאמא שלו כדי לפתור את העניינים. התלמיד הצעיר שלנו רוצה לעבור מקום בכיתה או לערער על ציון? אנחנו מתקשרים למורה ומדברים בשמו…
למה בעצם?
בעיקר כי אנחנו רוצים ש"יהיה לו טוב", "שיהיה מאושר". מי לא רוצה שהילד שלו יהיה מאושר כל הזמן? שהמציאות תאיר אליו את פניה באופן קבוע? אין הורה כזה…
ולכן, הרבה פעמים כשאנחנו רואים שהוא עצוב, או פגוע, או מתקשה, אנחנו רצים באהבה רבה "לעדן" ו"לרכך", "להקל", "לפתור" "לתקן" ו"לסדר" את המציאות כך שתהיה יותר נעימה לו. בדרך אנחנו קצת שוכחים עקרונות, לפעמים מכופפים גבולות (ומשאירים לילד לקבוע אותם בעצמו, שיהיה לו נוח…), ומונעים ממנו מאמץ והתמודדות עם אתגרים וקצת עם אכזבות ותסכולים. הכל כדי שהילד יהיה שמח ומאושר.
אלא ש"אושר" הוא מושג קצת חמקמק.
כי בעצם, בלי כוונה, אנחנו מגדלים ככה ילד שלא מכיר את יכולותיו, לא יודע שהוא מסוגל להתמודד עם אתגרים או לפתור בעיות, שלא למד להיות מתוסכל "בקטנה" לפני שהגיע לתסכולים הגדולים יותר, שלא זכה לטעות ולהתרומם מהטעויות שלו, ושלא חווה את ההרגשה של להיות עוזר ותורם ומועיל.
ויותר מכך – אנחנו מגדלים ילד שסבור שהוא ומרכז העולם חד הם. זה נשמע כיף, אבל, אתם יודעים, זה לא כל כך מדויק… ואם אני רגיל שההורים שלי קמים לכל ציוץ, מזדעקים לכל בקשה, ומסדרים את העולם כדי שיהיה לי נוח תמיד, צפוי שיהיה לי קצת יותר קשה כשאגלה (במפתיע!) שלגננת יש עוד כמה ילדים להתייחס אליהם, שיש תור בדרך למגלשה, שהחברים שלי לא תמיד יסכימו לשחק במשחק שאני רציתי או שלא תמיד יבחרו אותי לקבוצה או לתפקיד שארצה.
מי יכול להיות מאושר ככה?
אז – תראו אהבה, תעשו כיף לילדים, אל תחסכו בחיבוקים ובחיזוקים.
אבל לאט לאט, ובהתאם לגיל – למדו אותם לפתור בעיות, להתמודד, להתאכזב אבל לקום מחדש, להרגיש מועילים ותורמים. עדיף שאת הקושי הראשון יפגשו כשאתם שם, מוכנים לתמוך ולרפד, אבל לא לעשות במקומם. וככה, כשיפגשו את אתגרי העולם, הם יהיו כבר קצת מנוסים, יותר סומכים על עצמם ויודעים שהם מסוגלים לעזור לעצמם ולאחרים.
וזה, אם אתם שואלים אותי, תנאי ראשון לאושר. מסכימים?
ועוד דברים פ-עילים בפ' של הורות: פרפרים בבטן, פלא, פחדים, פרופורציות, פרשנות (הכי חשוב) ו…
מה עוד? מוזמנים להוסיף, להביע דעתכם, לשאול שאלות, ולתרום תובנות. מחכה לקרוא! [/vc_column_text][vc_row_inner][vc_column_inner el_id="tbnames"][vc_separator color="custom" style="solid" show_icon="yes" accent_color="#f7f7f7"][vc_column_text]רוצים להצטרף אלי לדרך של שיתוף פעולה בין הורים לילדים, סמכות הורית מיטיבה ויחסים טובים?
מוזמנים לעמוד שלי ענת מישורי דרעי – הנחיית הורים , בחרו את הדרך שמתאימה לכם – סדנת הורות קבוצתית, מפגשים אישיים בקליניקה או בסקייפ, וצרו איתי קשר.
ענת מישורי-דרעי – הנחיית הורים, 050-5263693[/vc_column_text][/vc_column_inner][/vc_row_inner][vc_empty_space][/vc_column][/vc_row]
