אם אני נכנעת לכעס – זה אומר שאני לא בשליטה. הכעס הוא זה ששולט בי. וכאשר אנו מאבדים שליטה – אנחנו לא יכולים לפתור שום דבר.
מאת: אנה ריאבצב
ילדים מרגיזים אותנו. הרבה פעמים. כל יום.
לפעמים זה משהו שהם עושים, לפעמים זה משהו שהם לא עושים.
יש מצבים בהם הם לא רוצים להקשיב לנו. או לפעמים אפילו יותר גרוע – הם עושים דווקא. הם בודקים כל הזמן את הגבולות שלנו.
ולפעמים זה אפילו לא עניין של גבולות. לפעמים אלה דברים שפשוט לא בשליטתם. לדוגמה – אנחנו רוצים שהם יאכלו – אבל הם לא מרגישים רעבים. או שאנחנו רוצים שהם ילכו לישון, אבל הם פשוט לא מרגישים עייפים. אנחנו באמצע משהו חשוב – והם באים ומציקים לנו עם שאלות מטופשות. רק הלבשנו אותם בחליפה החמודה החדשה הזאת, והם מתלכלכים תוך שניה. זו אפילו לא באמת אשמתם. אבל אנחנו מתרגזים.
אנחנו מתרגזים בגלל שההתנהגות שלהם לא מתאימה לציפיות שלנו.
עכשיו, אני בגישה שלי ממש נגד צעקות וענישה. צעקות וענישה לא מביאים לשום תוצאה טובה. הם רק משפילים את הילד וגורמים לו לתחושות שליליות. זה לא מה שיגרום לו לכבד אותנו או לרצות לשתף איתנו פעולה להבא.
אני לא תמיד יכולה לשלוט ברגשות שלי. ולפעמים יש לי את הימים הממש קשים האלה, כשכל דבר קטן מעצבן אותי וגורם לי לכעס. אבל מה שאני כן יכולה לשלוט בו זו ההתנהגות שלי. אני יכולה לשלוט בתגובות שלי. ועל ידי התגובות שלי, אני יכולה להפוך את המצב למשהו נסבל וניתן לניהול, ולפעמים אפילו למשהו שבסופו של דבר גורם לי לחייך.
אם אני נכנעת לכעס – זה אומר שאני לא בשליטה. הכעס הוא זה ששולט בי. וכאשר אנו מאבדים שליטה – אנחנו לא יכולים לפתור שום דבר.
תגובה מתוך כעס תמיד תביא לתוצאות גרועות:
– המצב לא ייפתר בצורה יעילה.
– זה ייתן דוגמה רעה לילדים שלנו.
– אנחנו (כנראה) נצטער מאוחר יותר על התגובה האימפולסיבית שלנו.
"אז מה אני עושה כשהילדים שלי מרגיזים אותי? איך אני מצליחה לשלוט ברגשות שלי?"
1. אני נושמת וסופרת עד עשר.
אני עוצרת ונושמת, נותנת לחמצן להיכנס לי למוח. אני לא מגיבה מיד גם אם הילד שלי מנסה לדרוש תגובה.
2. אני מזכירה לעצמי שהם רק ילדים
מה שאומר ש:
– הם לא מבינים הרבה דברים שאני כבר מבינה בתור אדם מבוגר.
– יש להם עולם משלהם, שהוא שונה משלי. מה שחשוב לי, לא חשוב להם. ולהיפך.
– אין להם סבלנות. מכיוון שהם ילדים, תפיסת הזמן שלהם שונה לחלוטין משלנו.
– הם בודקים את הגבולות שלי לא בגלל שהם רעים, אלא משום שזו הדרך שבה הם לומדים מה הם יכולים או לא יכולים לעשות. וזה בסדר גמור. אני כאן כדי ללמד אותם.
– יש להם הזכות להתנהג כמו ילדים.
3. אני מזכירה לעצמי שאני היא זו שהחליטה להביא ילדים לעולם.
הם לא בחרו לבוא לעולם הזה. אז בעצם הילדים שלי לא חייבים לי כלום. אני מחויבת לתת טיפול טוב לבני האדם החדשים האלה שאני החלטתי ליצור. אני לא עושה להם טובה. אז אין לי זכות להתרגז עליהם כי הם מציקים לי. זה התפקיד שלהם בתור הילדים שלי.
4. אני שואלת את עצמי למה המצב המסוים הזה מרגיז אותי והאם זה באמת כל כך חשוב?
האם זה ראוי לכעס שלי?
בסדר, אז בארוחה המשפחתית, הבת שלי שפכה את כל הרוטב על שמלתה היפה והמפוארת והיקרה. אז מה? האם זה עניין של חיים ומוות? האם זה ישפיע על בריאותה? האם זה מסכן מישהו? האם זה מזיק או פוגע במישהו? לא? אז זה פשוט לא חשוב! אלה רק דברים חומריים. יתר על כן, זה ייפתר כנראה בעזרת מכונת כביסה…
אם זה לא עניין של חיים או מוות, אם זה לא עניין של בריאות, ולא עניין של נזק או פגיעה באחרים – זה לא חשוב, ולא שווה לכעוס בגלל זה.
5. אני מחבקת ומנשקת אותם.
כן. ברגע הזה ממש שאני רותחת מבפנים – אני פשוט לוחצת אותם אל החזה שלי ומנשקת אותם. ופעולה זו בלבד משפיעה בצורה קסומה ומביאה להרגעה.
המגע האוהב הזה. ההרגשה הזאת עד כמה הם רכים ושבריריים. הפעולה הזו מזכירה לי שהם הגורים הקטנים שלי. זה מזכיר לי את הפעם הראשונה שהם יצאו מהרחם שלי והונחו על החזה שלי. ואז, אני פשוט לא מסוגלת לכעוס עליהם יותר.
כן, הילדים שלנו מכעיסים אותנו. וכן, זה הרבה יותר קל להיכנע לזעם ולהגיב מיד. לפעול מתוך הדחף שלנו.
שליטה על עצמנו היא מאמץ. ולפעמים אנחנו לא רוצים לעשות עוד מאמץ. כי אנחנו עייפים. הורים, תמיד עייפים כל הזמן. פיזית ונפשית. אבל אני יכולה להבטיח לכם שזה מאמץ קטן שלא כרוך בהרבה, והוא כל כך שווה את זה! לגמרי שווה את זה!! כי אם תעשו את זה, בסופו של דבר תהיו כל כך הרבה יותר מאושרים! אתם תהיו רגועים יותר; וכתוצאה מכך גם הילדים שלכם. אתם תקבלו בית רגוע עם ילדים רגועים ושלווה עצמית. זה מאמץ קטן שיעשה את העבודה כהורה לכל כך הרבה יותר קלה.
נסו את זה, וספרו לי על התוצאות אצלכם בבית.