עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהבת את הילדים שלי בכל לבי, ולא הייתי מוותרת עליהם לעולם, תמורת שום דבר בעולם. הם נותנים לי כל כך הרבה שמחה. אין דבר בעולם הזה שמשתווה לחוויה זו.
מתוך יומנה של אמא מחורבנת
את: אנה ריאבצב
אתמול נשברתי ובכיתי. “אני אמא מחורבנת! למה עשיתי כל הילדים האלה ?! אני לא טובה בזה! “. הרבה פעמים אני מרגישה כך. אני מרגישה שההורות לא בשבילי. כל כך הרבה אחריות, בעוד שאני אדם ילדותי כל כך. כל כך מעט חופש וזמן לעצמי. אני צריכה להשקיע זמן ומאמץ על דברים שלא ממש בא לי לעשות, בזמן שאין לי זמן לעשות את הדברים שאני כן רוצה (כמו לשבת בשקט בשירותים …). זה מתיש.
זו מחשבה די מדכאת בהתחשב בעובדה שאני אם לשלושה. בנוסף, הילד השני שלי הוא ילד עם צרכים מיוחדים הדורש מאמץ נוסף. מאמץ נוסף שכל כך קשה לי לעשות.
עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהבת את הילדים שלי בכל לבי, ולא הייתי מוותרת עליהם לעולם, תמורת שום דבר בעולם. הם נותנים לי כל כך הרבה שמחה. אין דבר בעולם הזה שמשתווה לחוויה זו. אין שום דבר אחר שיכול לתת את אותה תחושת אושר עילאי כמו לשמוע את הילדים שלך צוחקים, או לחבק אותם, או להינמסס ולהתמוגג כאשר הם אומרים לך שהם אוהבים אותך. לפעמים אני מביטה בהם ואני מרגישה כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ. איך זה שבני האדם הקטנים האלה מביאים איתם טונות של מתיקות? ואיך הם מצליחים לגרום לכל השמחה הענקית הזאת? הם פשוט מדהימים.
ותכל’ס זו הסיבה שאני מרגישה אמא מחורבנת. כי אני אוהבת אותם כל כך. אם לא היה אכפת לי – לא הייתי מרגישה רע.
אז מה גורם לי להרגיש אמא קקה?
יש הרבה דברים. להלן רק כמה דוגמאות (תהנו מהכביסה המלוכלכת! לא בטוחה שיש עוד אמהות אמיצות כמוני לשתף דברים כאלה …):
נתחיל עם יותר מדי זמן מסך שאני נותנת להם. כמובן, אני יודעת שזה רע. בטח, אני מרגישה רגשי אשמה נוראיים על זה. וכן, אני עדיין עושה את זה. כי אני צריכה קצת שקט ושלווה. (אני מנחמת את עצמי בכך שלפחות אני שמה להם תוכן חינוכי).
ונמשיך עם הפעם הזו שפשוט שכחתי להכין את ארוחת הצהריים. זה פשוט פרח לי מהראש לחלוטין! כשהגיעה ארוחת הצהריים הבנתי פתאום שאין לי מה לתת לילדי הרעבים. (מה חשבתי לעצמי?)
עוד – יום אחד שכחתי להחליף את החיתול של הילד שלי במשך איזה 10 שעות בערך. הילד לא עשה קקי, אז לא היתה אזעקת ריח שתפעיל אותי. ובסוף היום, לילד שלי היה חיתול כה כבד, שהוא פשוט נפל מעצמו למטה! רק אז הבנתי שלא החלפתי לו במשך כל היום… לא קרה שום דבר נורא, אבל זו היתה עוד נקודה לרשימת ה- “אמא מחורבנת”.
עכשיו, הנה אחד ממש גרוע – פעם שכחתי לצאת בזמן מהעבודה ולקחת את הילד שלי מהגן. זה היה נורא! אחד הרגעים הכי שפלים שלי כאמא. הילד המסכן שלי נשאר עם שומר הגן, מחכה לי, בעוד שכולם, כולל הגננות, כבר היו בבית.
והנה אחד שאני ממש אבל ממש מתביישת בו – כאשר הבן הגדול שלי היה רק בן 3 כבר היתה לו עששת בשתי שיניים. אני מניחה, כי נתתי לו יותר מדי ממתקים, ומצד שני לא צחצחתי את שיניו. כלומר, כן נתתי לו מברשת ומשחת שיניים מידי ערב כדי שיצחצח בעצמו. אבל לא וידאתי שהוא אכן מצחצח כמו שצריך… כמה נורא זה?! (נורא ברמה של “תזמינו רווחה”!!)
אבל אחד הדברים שמטרידים אותי יותר מכל הוא שאני מרגישה שאני לא משחקת מספיק עם הילדים שלי. והדבר שגורם לי להרגיש אשמה עוד יותר, הוא שאני יודעת שאני חייבת לעשות את זה למען ההתפתחות של הילד המיוחד שלי. בשבילו זה הכרחי. אני חייבת לעבוד איתו על בסיס יומי.
אז החלטתי להתחיל להכריח את עצמי. אין ברירה אחרת. אמא צריכה לעשות מה שאמא צריכה לעשות … החלטתי שכל יום, לא משנה מה, ב -6 אני עוזבת הכל – מטלות בית, עבודה, טלוויזיה, טלפון, ואני מקדישה חצי שעה לילדים שלי. 30 דקות של זמן איכות טהור. כל יום. כזה רעיון נהדר!
שמתי תזכורת יומית בטלפון לשעה 18:00, והייתי כל כך נחושה! במשך שבועיים שלמים … אחרי שבועיים, חצי השעה הפכה ל – 20 דקות … ואז 10 דקות … ואז “אני אוותר על זה רק היום … הם משחקים כל כך יפה לבד – למה להפריע?”, וה “רק היום ” הזה קורה לעתים קרובות למדי … אני כשלון של אמא…
אז איך אני מצליחה לחיות עם ההרגשה הזאת של "אמא מחורבנת"?
ראשית, העובדה שאני מרגישה רע – היא כבר סימן טוב. זה אומר שאכפת לי.
שנית, אני בטוחה שכל אמא, אפילו המושלמת ביותר, מרגישה אשמה על דברים שהיא עשתה לא נכון. כי כולם עושים משהו לא בסדר בשלב מסוים. כולם עושים טעויות. אין דבר כזה הורה מושלם. אני, בטח ובטח, לא מושלמת. אבל זה רק בגלל שאני אנושית. אז אני מנסה לזכור זאת.
שלישית, אני מנסה לזכור את הדברים הטובים שאני עושה נכון. לדוגמה, אני מאוד סבלנית עם הילדים שלי. אני כמעט אף פעם לא מאבדת עשתונות, וכמעט אף פעם לא מרימה את הקול. למעשה, אני משתמשת בשיטות של משמעת חיוביות, וזה פשוט קסם שהופך את הילדים שלך ממושמעים בלי לצעוק ובלי להעניש.
אני נותנת לילדים שלי הרבה אהבה בצורת חיבוקים ונשיקות רבות, והרעפת מילים אוהבות מידי יום. הנקתי כל אחד מהילדים שלי במשך יותר משנה. אני מבשלת אוכל ביתי. כשהם היו תינוקות נמנעתי ככל האפשר מקניית צנצנות מזון מוכן לתינוקות, והייתי מכינה להם מחיות ביתיות בריאות וטעימות. אני מלמדת את ילדי באמצעות דוגמה אישית להיות אנשים חיוביים, אופטימיים, אדיבים. ויש עוד הרבה דברים נפלאים שאני עושה בשביל הילדים שלי. חשוב להזכיר לעצמי גם את הדברים האלה.
ארבע, אני תמיד שואפת ומנסה להשתפר. אם אני עושה טעויות, אני לומדת מהן ונמנעת מלעשות אותן שוב. אם יש איזה דפוס התנהגות שלי שאני לא אוהבת, אני מנסה לשנות אותו. אז, למשל, אחרי שנכשלתי בהתמדה לשחק עם הילדים שלי כל יום במשך חצי שעה, אני מנסה למצוא דרכים שיעזרו לי להפוך את זה להרגל בשגרת היומיום. היום, דרך אגב, התחלתי שוב את 30 הדקות של משחק עם תשומת לב ממוקדת.
חמש, (סעיף קצת מתוחכם) – אני לא שופטת אחרים. הדבר עם חשיבה שיפוטית היא, שהיא חלה על כולם. אם אתה שופט אחרים, אתה שופט גם את עצמך. כאשר אתה מאשים אחרים, אתה מאשים גם את עצמך. אם אתה קשה עם אחרים, אתה גם קשה עם עצמך. אבל כאשר אתה מראה הבנה, הכלה וחמלה כלפי אחרים, אתה גם יותר מכיל, מבין וסלחני כלפי עצמך. אז העסקה היא שאני לא שופטת אחרים, וכשאני עושה טעות אני גם סולחת לעצמי בקלות. אני לומדת ממנה ומשתדלת לעשות טוב יותר בפעם הבאה, אבל אני לא מלקה את עצמי על הטעות שעשיתי.
אז מה הפואנטה במאמר זה?
אין פואנטה. רק רציתי לחלוק איתכם מניסיוני כאם, ואולי לעזור לאמהות אחרות להרגיש פחות “מחורבנות”. אם הצלחתי לעשות זאת, אני מאושרת.
