הילד רוצה ממתק אבל היום כבר הגיע למכסת המתוקים? תאמרו לו שהיום אי אפשר, אבל נשמור לו את השוקולד למחר. הוא רוצה ללכת לבריכה אבל היום כבר מאוחר? תאמרו לו שביום שבת נלך לבריכה.
כנראה שבמקרה הטוב הם מעקמים פרצוף וברע בוכים וצורחים לזמן שנראה כמו נצח !!
כהורים זה ממש מתסכל. אתם לא יכולים להרשות הכל לילדים, זה דיי ברור. ועדיין, הידיעה שכשנגיד לא העולם כולו יחרב עליכם ותאלצו להתמודד עם בכי שאין לו סוף – ממש מרתיעה ולפעמים עלולה אפילו למנוע מאיתנו לסרב גם אם מדובר בעקרון שחשוב לנו מאוד.
איך הילדים שלכם מקבלים סירוב?
כשהילדים צורחים ובוכים זה אולי נראה לנו חסר פרופורציות. משהו מפלצתי ולא הגיוני ולא ברור למה כזה קשה להבין שיש דברים שאסור ! ובכל זאת, אם נחשוב לרגע יכול להיות שנבין שגם אנחנו כמבוגרים לא מעריצים גדולים של סירובים. אף אחד לא שמח כשמסרבים לתת לו העלאה, אף אחד לא מרוצה כשהוא מזמין מישהי לדייט והיא מסרבת ואף אחד לא מאושר כשהוא רוצה לצאת אבל הבייביסיטר לא יכולה לשמור לו על הילדים היום. גם כמבוגרים במצבים של סירוב – אנחנו מתעצבנים. אולי אנחנו לא צורחים ובוכים בקולי קולות, אבל יכול להיות שאם לא המוסכמות החברתיות, חלקינו דווקא כן היו מגיבים בדיוק כך…
אך לא לכל סרבנות ילדים אנחנו מגיבים באותו האופן. יש סירובים להם אנחנו באמת נרצה להגיב בבכי וצרחות, ממש כמו ילדים, ויש כאלה שאנחנו פשוט נקבל ונמשיך הלאה. ההבדל בדרך כלל נובע משני משתנים – האחד הוא רמת הציפייה שלנו: כגובה הציפיות, גובה האכזבות. השני הוא האופן בו סירבו לנו: אם כשהבוס לא הסכים להעלאה אמר שכרגע אי אפשר אבל בעוד חודשיים נלקח בחשבון שוב – כנראה שנהיה יותר סלחנים מאשר לסירוב סגור שלא נותן אלטרנטיבות אחרות.
אבל אנחנו בכלל מדברים על ילדים, אז למה אני כותבת על עולם המבוגרים?
כי ילדים הם בעצם מבוגרים קטנים ! העוצמות שלהם שונות, ולא תמיד הם יודעים לשלוט על הכעס שלהם אך המניעים לכעס, כמו גם מה שמרכך אותו זהה ! אז עכשיו בואו ניקח את שני המשתנים וניקח אותם אל עולם הילדים.
העיקרון הראשון היה ״כגודל הציפיות גודל האכזבות״. כהורים אנחנו מכירים את הסיכויים שמשהו יתאפשר או לא יתאפשר מבחינת הנסיבות. כמו כן, אנחנו אלה שקובעים את החוקים עבור ילדינו. אם נשמור על שקיפות מול הילדים, נסביר להם מה אנחנו מרשים או מהם התנאים כדיי שנוכל לאפשר משהו – נוכל לרכך במידה מסויימת את הסירוב.
למשל, אם הילד מבקש לראות סרט או סדרה כשנגיע הביתה אבל אתם לא בטוחים שיהיה זמן לפני השינה – אפשר לומר לו שאם נגיע הביתה לפני שיהיה חושך, נוכל לראות את הסרט. דוגמא נוספת להצמדת הציפיות למציאות היא למשל כשיוצאים עם הילד לקניות בסופרמרקט, לפני היציאה נאמר לו שיהיו שם הרבה ממתקים אבל אנחנו מרשים לו לבחור רק ממתק אחד.
העיקרון השני היה אופן הסירוב. כשאתם הורים מסרבים לילד, הסירוב לא חייב להיות שלילי. נכון, זה קצת מוזר כי סירוב הוא שלילי, אבל אפשר במקום להגיד שעכשיו לא, להגיד מתי כן. הילד רוצה ממתק אבל היום כבר הגיע למכסת המתוקים? תאמרו לו שהיום אי אפשר, אבל נשמור לו את השוקולד למחר. הוא רוצה ללכת לבריכה אבל היום כבר מאוחר? תאמרו לו שביום שבת נלך לבריכה.
אבל נכון, לפעמים אין מתי כן, וזה פשוט לא. אסור לצייר על הרהיטים, לשפוך מים על הרצפה או לקפוץ על המיטה. במקרה כזה השתדלו בכל זאת לא להפיל על הילד את הסירוב. כשאתם אומרים שאסור, במיוחד כשאתם לא מסכימים לפעולה שהילד עושה, חשוב לפני שאתם מגיבים באופן פיזי (כמו לקחת את הטוש או להוריד פיזית מהמיטה) – להזהיר. תאמרו שאתם לא מרשים, הסבירו גם למה, תאמרו לילד שאם לא יפסיק את הפעולה תאלצו להפסיק אותה בעצמכם (למשל: ״אם תמשיך לזרוק את הצבעים על הרצפה, אני אצטרך לקחת לך אותם״). כשהילד ממשיך – בצעו את מה שהבטחתם.
חשוב להבין!
גם כשתנקטו בפעולות האלה, כנראה שבהתחלה ילדיכם יגיבו כמו שהם רגילים – בצרחות ובבכי. ברגע שתהיו עקביים, ותעמדו במילה שלכם פעם אחר פעם תתחילו לראות תוצאות ואיך העולם קצת פחות חרב מפעם לפעם בה אתם מסרבים
דנה אביעד – מנחת הורים לגיל הרך ויועצת זוגית
אתם מוזמנים לעמוד הפייסבוק שלי:
