עונשים, והנזק שענישה גורמת ומה אפשר לעשות במקום?

מאת: גילה ישראל  מדריכת הורים בגישת “הורות כמעשה ניסים”

במאמר זה אסביר את הנזק שענישה גורמת ומה אפשר לעשות במקום.
נסו להיזכר באיזו פעם שקיבלתם עונש מההורים שלכם. על מה זה היה? ואיך הרגשתם?
ועכשיו היזכרו בעונש שנתתם – איך הרגשתם כשזה קרה?

עבר היה מאוד ברור לכולם שככה מחנכים ילדים. שיטת המקל והגזר. זה עובד טוב באילוף סוסים וכלבים, למה לא נעשה את זה גם לבני אדם? אבל איכשהו זה לא מרגיש כל כך נכון. אנחנו מענישים אבל לא מרגישים עם זה ממש בנוח.
התחושה הזאת של לכפות לא נעימה לנו ויוצרת תחושה של ריחוק.
ובנוסף לזה, לפעמים זה גם ממש לא עובד…
אבל בכל זאת רוב ההורים שאני מכירה משתמשים בדרך הזאת. והסיבה היא שלפעמים התחושה היא שפשוט אין שום דרך אחרת. אנחנו מבקשים, מדברים ומסבירים והילדים פשוט מתעלמים מזה ועושים מה שהם רוצים, וזה נורא מתסכל.
אבל יש דרך אחרת. אפילו יותר מאחת. אבל לפני שנגיע אליה, אני רוצה שנבין למה ענישה גורמת;
ריחוק – קשה להרגיש קירבה כלפי מי שמשתמש בכוח שלו כדי למנוע ממך משהו שאתה אוהב.

פחד – הילד מפחד שיתפסו אותו ומפחד שיענישו אותו. הוא לומד לפעול מתוך פחד במקום מתוך מוטיבציה פנימית. למשל ללמוד למפחד כדי לא לקבל ציון נמוך ועונש מההורים, במקום ללמוד מתוך עניין או מוטיבציה פנימית להצליח.

הסתרה – ברגע שהתוצאה של מעשים מסוימים היא ענישה, הילדים ינסו להסתיר מעשים לא רצויים. אני באופן אישי לא רוצה שבמערכת היחסים שלי עם הבן שלי תהיה הסתרה. אני רוצה שהוא ירגיש בנוח לדבר איתי בחופשיות על כל דבר גם בעתיד, ומה שאנחנו מכניסים למערכת היחסים עכשיו ישפיע גם על העתיד.

מלמד את ילדינו על שימוש בכוח – במערכת היחסים של הורה-ילד, אנחנו החזקים מהרבה בחינות. עד גיל מסוים אנחנו חזקים יותר מבחינה פיזית, אבל גם בגילאים מאוחרים יותר, אנחנו אלה שמחליטים המון החלטות שקשורות לחיים שלהם. מתוך ההתנהגות שלנו אליהם הם לומדים איך אדם חזק צריך להתנהג למי שחלש ממנו.

אז מה עושים?

• הצעד הכי חשוב בעיני הוא פשוט להבין את המשמעות של הענישה ולהפחית את השימוש בה כמה שיותר. זה כמו שפעם היה ברור שמרביצים לילד כחלק מהחינוך, והיום, גם אם ממש מתחשק לנו להרביץ ואין לנו שום פתרון, אנחנו פשוט לא עושים את זה.
• מייצרים דיאלוג פתוח עם הילדים שבו יש מקום לרגשות ולצרכים של כולם.
• שואלים את עצמנו מה הילד שלנו צריך כשהוא מתנהג ככה? מה הוא מבקש? בודקים מה באמת חשוב לנו? או על מה בעצם אנחנו נלחמים? ואז אנחנו יכולים לחפש דרכים יצירתיות לענות על הצרכים של כולנו. אם הילדים שלנו כבר בוגרים זה דיאלוג שיכול להתקיים יחד איתם, ואם לא אנחנו עושים את זה עם עצמנו או עם בן הזוג.
• שמים לב מתי אנחנו מענישים כדי להחזיר לעצמנו את תחושת הכוח והשליטה ומתי באמת כדי ללמד משהו.
• מתקרבים – מבקשים דברים בגובה העיניים ומקרוב. בודקים שהילד שמע אותנו. שיחה שנעשית מקרוב היא הרבה יותר אפקטיבית משיחה שנעשית בצעקות מהצד השני של החדר.
• זוכרים שהמניעים של הילדים שלנו הם טובים וגם שלנו, כך שגם אם פגעו בנו או בילד אחר, זה לא מתוך רוע אלא מתוך כאב או אי הבנה.

ולסיום אני רוצה להגיד שמותר לטעות. שלא תמיד נצליח להיות ההורים שהיינו רוצים להיות. תמיד אפשר לתקן. הילדים שלנו נותנים לנו אינסוף הזדמנויות.