יש לשקול עזרה מקצועית כאשר חלה ירידה בתפקוד ניכרת הכוללת עיסוק במחשבות בלתי פוסקות בנפטר, תחושות אשמה, תחושת סבל, הסתגרות חברתית או שינוי ניכר בהתנהגות עד התנהגות מסוכנת.
מאת: הדס שמואל
נושא שאני פוגשת לא פעם בקליניקה. בעיקר הורים שאומרים לילד רך כי "סבא עלה לשמיים" או "סבתא נחה". ההשלכות של האמירות האלה לא פשוטות עבור ילדים שאינם תופסים את מושג המוות כמונו. יש לזכור כי מושג המוות ותפיסתו קשים בכל גיל! גם כמבוגרים אנו מתקשים לקבל את הסופיות ותהליכי אבל הם הכרחיים וטבעיים. בדת היהודית, ניתנים 7 ימים ראשונים ל"שבעה" על מנת לתת לגיטימציה לראשית תהליכי האבל.
ילדים בגיל הרך – בין גיל 2-5 אינם תופסים את סופיות המוות. חשיבתם קונקרטית, הווה אומר, מה שרואים הוא הקיים. לכן ישובו וישאלו שוב ושוב מתי האדם שנפטר ישוב. ילדים בגילאים האלה הינם בעלי חשיבה אגוצנטרית ולכן הם מעריכים כי יש להם כוח לשנות מציאות (אנחנו נגרום לו לחזור אם נעשה ככה או נחשוב ככה…) כמו גם לוקחים עליה אחריות (בגללנו מת). המוות נתפס כזמני, מצב הפיך. יתכנו התנהגויות רגרסיביות כגון חזרה למציצת חפץ או הרטבה. בגיל 3-4 הם כבר מפתחים אמפטיה והזדהות ויכולים לומר משפט כגון: "אתה עצוב אבל אני אשמור עליך".
ילדים בגילאי 5-8 – מתחילים להבין כי המוות הוא מצב סופי ואינו הפיך. היכולת לחוש אשמה מפותחת יותר ולכן יש לשים לב למשפטים כגון "בגללי זה קרה" ולדבר על הנושא כל פעם שיעלה מן הילד. ייתכן שיבחרו לא לשתף את הסביבה הקרובה מתוך תחושת בושה, יש לכבד אותם ול]תוח את הנושא במקום בטוח ורק כאשר יעלה מהם, באופן מילולי או שאינו מילולי.
ילדים בגילאי 8-12 – טרום גיל ההתבגרות, עלול להיות קושי להביע דעה בנוגע למוות או לבטא קושי עקב חשש מתגובות הסביבה.
גיל ההתבגרות – הגיל שבו העיסוק המרכזי של הילד הוא בזהות והשתייכות. באופן טבעי, גם ללא פגישה עם אובדן ממשי, יש עיסוק במוות וב"מה יקרה" אם. בדיקת גבולות ותגובות אליהם גם בנושא הזה. חשוב להזכיר להם את הלגיטימציה לכעוס, לא להבין ולהיות עצובים. לא לתת להם לקחת את תפקיד המבוגר הכל יודע והמנוסה.
יש לשקול עזרה מקצועית כאשר חלה ירידה בתפקוד ניכרת הכוללת עיסוק במחשבות בלתי פוסקות בנפטר, תחושות אשמה, תחושת סבל, הסתגרות חברתית או שינוי ניכר בהתנהגות עד התנהגות מסוכנת.
איך מספרים לילד על המוות?
מסירת ההודעה לילדים על מוות משמעותית במיוחד בעת בה ההורים עסוקים באבלם ומתקשים לעשות זאת ללא תמיכה. ההמלצה היא להודיע לילד על ידי אדם הקרוב אליו בדרך כלל אחד ההורים. בהודעה להורים על מוות או פגיעה של ילדים, רצוי גם שיועץ בית הספר יהיה נוכח. לדוגמא, בתאונת האוטובוס של ילדי בית הספר ב"אסון הבונים" ההורים נאלצו להמתין כעשר שעות עד לקבלת מידע על גורל ילדיהם.
בזמן זה יועצים ועובדי רווחה שהו עם ההורים ונתנו לגיטימציה לתחושותיהם ותמיכה רגשית מידית (קלינגמן, 2000). מומלץ למצוא מקום שקט לדבר עם הילד ולתת "אזהרה" כמו: אני רוצה לספר לך חדשות עצובות. לשבת בקרבת הילד ולספר לו את אשר אירע.
לתאר בקצרה מה קרה במילים קונקרטיות ולא מטאפוריות. מומלץ לא להגיד "סבתא ישנה או נחה" ילדים מפרשים זאת באופן מילולי. על כן, למרות הקושי מומלץ להשתמש במילה מת או מוות.
רצוי להיות כן עם הילד ולא לחשוש לחלוק את הרגשות שלנו עצמנו, תחושות של עצב וכאב. חשוב להבהיר שתחושותיו ותגובותיו מוכרות, לגיטימיות ואין תגובות נכונות ושאינן נכונות.
יש לתת לילד זמן לעכל את המידע, לכבד כל תגובה שלו בין אם היא כעס, בכי, צחוק, לפנות למשחק או רצון להישאר לבד. ריטואלים וטקסים עוזרים לילד
להתמודד עם אובדנו ועל כן ניתן להציע לו להיות נוכח בלויה, לברר איתו את
תגובתו ולאפשר לו ולהורים לבחור ולהחליט.
יש לספק לילד תמיכה במשך הלוויה, לספר לו מה עומד להתרחש ולהסביר במהלך הטקס ולאחריו. לצד הטקסים עצמם אפשר להציע לילדים לכתוב לאדם שנפטר, לצייר ציור, להדליק נר ליד תמונתו, להתפלל או לאסוף בקופסת זיכרונות תמונות וחפצים המקרבים
אל הנפטר ומזכירים אותו (שליו, ר. 2012).
ספרים בנושא לדוגמה:
- סיפור מהחיים- אלונה פרנקל
- יש רגעים שאני חושבת- ציפי גון – גרוס אריה
- סבא של יעל מת – דני אלדר
- על החיים ועל המוות -מולי להד ועפרה אילון
- שלא נצטרך, אבל חשוב להכיר. בשורות טובות, הדס.
הדס שמואל
מטפלת רגשית במוסיקה (MA) ומנהלת קבוצה התפתחות רגשית מילדות ועד בגרות
אם אהבתם, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בעמוד הפייסבוק שלי.
