הורות ומשפחה

עולות המון שאלות, תהיות, מחשבות שלא תמיד התשובות אליהם מגיעות בזמן אמת, לעיתים זה קורה בדיעבד. אז איך מתמודדים? למה חשוב לשים לב?

ילדים מרגיזים אותנו. הרבה פעמים. כל יום. לפעמים זה משהו שהם עושים, לפעמים זה משהו שהם לא עושים. יש מצבים בהם הם לא רוצים להקשיב לנו. או לפעמים אפילו יותר גרוע - הם עושים דווקא. הם בודקים כל הזמן את הגבולות שלנו.

חשוב לזכור, לפעמים קצת קשה לנו לשחרר או להאמין שהפעוט הקטן שלכם כבר גדל ומסוגל. אך העצמאות של הילדים שלנו טובה וחשובה לא רק להם אלא גם לנו. ככל שהילד מסוגל יותר לבד, זה בסופו של דבר חוסך לנו זמן אותו אפשר להקדיש לזמן איכות עם הילדים או עם בן/ת הזוג, למטלות הבית או פשוט למנוחה.

אני שומעת הרבה פעמים מהורים, "אנחנו לא מסוגלים לתת להם ללכת לישון בלי אוכל, ולכן עושים הכל כדאי שיאכלו, גם אם זה אומר שנאכיל אותם, והם כבר גדולים"

התמודדות עם אמירת אמת לא נעימה, הינה היכולת של ילדינו לומר באומץ את אשר קרה ולהתמודד עם תחושת אכזבה מעצמו ומצד הוריו/החברה. וכן, להתמודד עם תוצאות מעשיו.

התקף החרדה הנו פחד מאד גדול, שמלווה בתסמינים גופניים קשים, כמו: לחץ בחזה, זיעה קרה, רעידות בגוף ועוד. הפחד הוא מאד גדול ותסמיני הגוף הם בלתי ניתנים לשליטה.

הצבת גבולות בגיל הרך, היא המשימה והיותר חשובות. הילד לומד להכיר התנהגויות מסוימות וככל שחולף הזמן גם להבין אותם.עם הזמן לומד להבין את הסיבות לכך.

אתמול נשברתי ובכיתי. "אני אמא מחורבנת! למה עשיתי כל הילדים האלה ?! אני לא טובה בזה! ". הרבה פעמים אני מרגישה כך. אני מרגישה שההורות לא בשבילי. כל כך הרבה אחריות, בעוד שאני אדם ילדותי כל כך. כל כך מעט חופש וזמן לעצמי. אני צריכה להשקיע זמן ומאמץ על דברים שלא ממש בא לי לעשות, בזמן שאין לי זמן לעשות את הדברים שאני כן רוצה (כמו לשבת בשקט בשירותים ...). זה מתיש.

כמה זה מחמם את הלב לראות שני אחים או יותר מבלים יחד, קרובים ואוהבים. להגיע למצב הזה, שבו יש הרמוניה בין האחים הוא כנראה החלום הרטוב של כל זוג הורים שחושבים על ילד נוסף, וגם אצל כאלו שכבר יש להם שני ילדים או יותר. הבעיה היא שלא תמיד פשוט להגיע למצב הזה.

תינוק חדש במשפחה הוא עבור האח הבוגר מתנה נפלאה לכל החיים, אבל לרבים מהילדים זו מתנה שכלל לא קל להסתגל אליה. לרבים מההורים זאת התמודדות לא קלה.

משפטים כאלו תופסים את תשומת הלב שלנו ומפעילים אותנו באופן מידי. לא משנה במה אנו עסוקים - נעזוב הכל ונתפנה לדבר עם הילד על תחושת הקיפוח שהוא מתאר.